יום ראשון, ה' אדר א'. לאורה עוד יום עמל שגרתי בתפקידי במחלקה לילדים ונוער בעיריית בני ברק, המתחיל בבי מדרשא ומסתיים בשעת ערב מאוחרת. לרגע לא שיערתי כיצד חיינו תלויים על בלימה. רגע רגע, שעה שעה.

סיימתי פגישת עבודה במשרד הרווחה בירושלים ופניתי ליציאה מהעיר בירושלים. נודע לי על ידידי הרב אליהו יעקבי, מנכ"ל פרויקט חונכים ביד אליעזר, כי פניו מועדות אל עבר העיר בני ברק, לישיבה משותפת בה היינו אמורים ליטול חלק יחדיו.

הנסיעה הייתה שגרתית למדי. נסיעה 'חינוכית' של העוסקים בתלמידי התתי"ם ובני הישיבות הקדושות. נושאים עלו ולובנו, שיחות נכנסו ויצאו. עברנו את טלז-סטון, עצרנו בתחנת הדלק בשער הגיא לתדלוק והמשכנו בנסיעה. עברנו את מחלף לטרון, נסיעה שגרתית לכאורה של שעת ערב מוקדמת.

עד לאותו רגע.

אנו ממשיכים בנסיעה והרכבים שלפנינו מאותתים ומאטים. לנגד עינינו בנתיב הימין חונה משאית מנוף כשלצידה פזורים חומרי בניה שהיו עמוסים עליה. חלפנו על פניה באיטיות, כמה עשרות מטרים לאחר מכן, עמד אוטובוס בצד, בשולי הכביש. המשכנו בנסיעה איטית וראינו מספר אנשים לצד האוטובוס, ועדיין לא זיהינו שום דבר חריג.

רק כשהתקדמנו מטר נוסף לפני האוטובוס ראינו את השמשה הקדמית מנופצת לגמרי. ועדיין, הכל נראה קליל ורחוק מדרמה.

נראה היה שמדובר בתאונה קטנה, ובכל זאת הצעתי לר' אליהו לעצור לבדוק אולי מישהו נפצע מהתנפצות השמשה. כמתנדב וותיק הנמנה עם מייסדי 'איחוד הצלה', הרב יעקבי עצר בצד, הדליק את איתות החירום וירד לעבר האוטובוס ללא ציוד למעט המירס הארגוני (הכל עדיין נראה היה תמים. חזית האוטובוס השמאלית הייתה שלמה וסבירה לחלוטין!).

בינתיים, הדבר הראשון שעשיתי: חייגתי למוקד החירום של איחוד הצלה 1221 ודיווחתי על ת.ד. בין אוטובוס למשאית 'ולא ידוע לי על נפגעים ומצבם'. ירדתי מהרכב וכבר זיהיתי אדם שוכב בשולי הכביש וזועק לעזרה, תוך כדי שיחה עם המוקד ופסיעה לעבר האוטובוס, התגלתה לנגד עיני זוועה וקטל שאי אפשר לתאר במילים.

חזיתו הימנית של האוטובוס 'קרועה' לגמרי, ומספר רב של פצועים מדממים, חלקם מחוסרי הכרה וכמה זועקים לעזרה. פגיעות ראש קשות. מחזה מזעזע ומחריד שמחיי לא ראיתי!.

אני עדיין בשיחה עם המוקד שמנסה לתשאל על אופי התאונה ומבקש לדעת אם יש חומ"ס במשאית. אני זועק למוקדן על עוצמת האסון, מנסה להעביר נקודת ציון בשטח והמוקדן מודיע על הזנקת כוחות. בתוך שניות חייגו אלי גם ממוקד ארגון מד"א שקיבלו את המספר שלי כמי שדיווח על התאונה.

תוך כדי שיחה, אני רץ לעבר רכבו של הרב יעקובי, מוציא את תיק העזרה ראשונה שהיה ברשותו מהיותו כונן פעיל באיחוד הצלה. האלם וההלם מכים בנו במלא העוצמה.

זוועה. אראלים ומצוקים נלחמים זה בזה. זעקות קשות של פצועים מדממים המתחננים לעזרה כשהם לכודים בין קרעי פח וברזל שהיו עד לפני דקות אוטובוס עליז והפכו למלכודת מוות, ובין דממת המוות של אחים יקרים קדושים שנקטפו במיתה חטופה ומזעזעת. דמים בדמים נגעו. הרב יעקובי בתושייה אדירה נותן לי הנחיות ראשונות מה להוציא מהתיק, לאן לגשת, היכן לעזור לחלץ ולהוציא את הנפגעים, במי לבצע החייאה והוא בקור רוח סרק את האוטובוס וניגש לטפל במי שנראה היה כחמור ביותר וכמה שאפשר להציל.

הוא מיהר לפצועה שזעקה זעקות ששוברות כל לב אנושי. היא הייתה לכודה במצב לא פשוט תוך כדי דימום מאסיבי עקב פגיעה קשה. הרב יעקובי מנסה להגיע לתוככי האוטובוס תוך כדי טיפוס על מעקה סמוך. תוך כדי טיפול הוא זועק לי "תוציא לי ח"ע" (חוסם עורקים) . אח"כ שוב, "עוד ח"ע דחוף!' 'תמשיך בעיסויים על הפצועה למטה' הוא צועק תוך כדי השוועה הבלתי נתפסת.

בסיעתא דשמיא, רק לפני תקופה סיימתי קורס משפחה בטוחה של איחוד הצלה, כשאני מנסה להציל בכוחות אחרונים אך מבין כי לצערנו, כבר נגזרה גזרה וכמה מהנפגעים אינם בין החיים.

אזרחים נוספים שעברו בכביש התחילו אט אט להתקבץ והחלו לזעוק זעקות שבר למראה עיניהם, מישהו מיהר לעצור אוטובוס שחלף במקום, והביא תיק עזרה ראשונה בסיסי שהיה באוטובוס. מספר אזרחים הוציאו תחבושות וניסו לסייע בפעולות ההחייאה.

דמים בדמים נגעו, והשניות נדמות כנצח.

המקום נראה כזירת קרב שנראתה רק בפיגועים הקשים ביותר. תאונה קשה שכזו עם פגועי ריסוק רבים כל כך, אי אפשר לחשוב ולתאר במילים את אופי הזירה הקטלני.

בעקבות התאונה נוצר פקק תנועה ענק שמנע מרכבי ההצלה והאמבולנסים להגיע ולמזלנו היו אלו 'האופנולנסים' שהצליחו להגיע לזירה וזינקו לתוככי האוטובוס וניסו לעשות ככל שביכולתם, בקרב חיים של ממש, אל מול הפצועים הקשה ששכבו שם.

מיד כשהגיעו, נגשתי אל האברך הפצוע ששכב הרחק מהאוטובוס כשידו פצועה ופניו מוכתמים בדם. הוא שכב שם וזעק במר נפש כשהוא מתחנן לדעת מה שלום אשתו ואם היא בין החיים. (לצערנו הגדול, תחושתו הייתה מוצדקת. גם היא נקטפה באסון הנורא).

הוא זעק זעקות פולחות לב 'מה שלום אשתי' 'האם היא בחיים' תעזבו אותי ולכו לטפל בה'. הוא ביקש שאחזיק את ידיו חזק ושאומר לו את האמת על מצב אשתו. כמובן שלא יכולתי לעמוד בזה. הדמעות חונקות את גרוני. אני מנסה להרגיע אותו שהיא מטופלת כעת והכל טוב.

כעבור רגעים ארוכים שנדמו כנצח (מושגי הזמן נעלמו ממני באותם רגעים) התחילו להגיע כוחות רפואה גדולים מאוד. אז, בחרתי לעזוב את מה שאחרים יודעים יותר ממני וניגשתי לכל אותם נוסעי האוטובוס שהסתובבו בזירה תחת הלם מוחלט, חלקם פצועי חתכים וכולם מלאי שברירי זכוכיות. אספתי אותם, דובבתי וקראתי לחובשים להענקת עזרה ראשונה עד לפינוי.

כעבור שעות ארוכות חזרתי לרכב עם הרב יעקבי כששנינו עטופים ביגון ומוכי הלם, מתקשים לעכל את המראות הקשים שראינו. חרדים לגורלם של הפצועים ובפרט הפצועה קשה שהרב יעקבי נלחם בחירוף נפש ובתנאי שטח קשים ומורכבים להציל את חייה. בתפילה חרישית להחלמת הפצועים ושלא יישמע עוד שוב ושבר בגבולנו.

ייצא אדם לפועלו…האדם במעגל חייו, וקודשא בריך הוא מסבב הסיבות מחשב חשבונו של עולם.

"ענתה בת קול משמים, אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים, לתוהו ובהו אשית הדומיים, ובת קול זועקת, גזירה היא מלפני קבלוה משעשעי דת יומיים"! (פיוט אלה אזכרה)

הכותב הוא מנהל המחלקה לילדים ונוער 360 – עיריית בני ברק